טיפול בתנועה

יום ראשון, 29 במאי 2011

אני מיוחד - השגיאה הגדולה של האדם

בפוסט הקודם כתבתי "חיפוש עצמי זו חרב פיפיות", החיפוש העצמי העמוק של האדם אחר המשמעות של הקיום שלו בעולם ובחיים האלה. אם ניקח את זה צעד אחד אחורה, נוכל לראות שעצם המחשבה על "חיפוש עצמי" או "המשמעות העצמית שלנו". היא מה שמבדיל אותנו מהבהמה. עכשיו ניתן להניח שעצם האפשרות להגות את הרעיון הזה של משמעות, הופך אותנו למיוחדים.

השגיאה הכי גדולה של האדם - לחשוב שהוא מיוחד



שלא תבינו לא נכון, האדם אכן מיוחד. המכונה המופלאה ביותר שאלוהים ברא (או הטבע ברא לאלו שלא מאמינים באלוהים), את "הנשמה" או את "התמצית" של האדם לא הצליחו למפות פיזית, את המודע, את "מה שאנחנו" אף אחד לא הצליח למפות פיזית. את האישיות שלנו, התכונות שלנו, ההתנהגות שלנו. אין דרך למקם זאת במוח או בגוף, לכן האמונה הרווחת היא שזו "הנשמה" שלנו. או לאלו שלא מאמינים בנשמה, תוצר של עשרות שנים של התנהגות, חברה וגנטיקה.

החיפוש העצמי כמו שאמרנו בפוסט הקודם מתחיל בנקודה של "חוסר" כאשר קיים בי "חוסר" אני ממלא אותו. התפיסה הזו כשלעצמה אינה שגויה, ואף יש בה את הפוטנציאל להביא לפירות למידה מאוד גבוהים אצל אדם שמוכן לטעות. המחשבה שקודמת לחפוש העצמי, וקודמת לחוסר היא המחשבה שיש משמעות. יש משמעות לחפש, יש "הארה" למצוא, מטרתנו בעולם היא "להתעורר", להגיע "לשלווה", להגיע ל-"אלוהים" שברא אותנו, בהנחה שברא אותנו האל, לדעתי זו יומרנות מאוד גדולה לנסות בכלל להתקרב למה שברא אותנו, כי מבחינתי זהו דבר בלתי נתפס, שאין ברשותי את הכלים לנתח אותו.

נניח שאנחנו לא מיוחדים, רק לרגע, נניח שאין משמעות. אין "הארה" אין, "התעוררות" אז מה כן יש ?, ובכן יש את החיים ומה שמתרחש בהם. האם זה לא מספיק?, האין העולם הזה לא מספיק מדהים וקורים בו דברים פשוט עוצרים נשימה עד כדי שנאמר שיש יותר משמעות לדברים מכפי שהם?

המציאות עולה על כל דימיון



העולם הזה מדהים ואנו חלק ממנו, אני מדגיש חלק ממנו כי העולם לא נברא בשבילנו, אלא אנחנו נבראנו בתוכו. העולם אינו של האדם, האדם אינו אלוהים. ההנחה שאנחנו מיוחדים רק כי לנו יש "תחושה עצמית" או "מודעות עצמית" אינה נכונה (בהקשר מסוים), לא שההנחה שאנחנו מיוחדים כשלעצמה אינה נכונה, היא דווקא מאוד נכונה כי אנחנו מיוחדים. אך ההנחה שאנחנו מיוחדים מובילה את האדם לחשוב העולם נברא בשבילו, ההנחה הזו שמובילה ל-"אגוטריפ", אגב זו המפלה של רוב התפיסות הרוחניות, כולל אלו שמאמינים שהם מתקדמים ונפתחים, אנחנו לא מעל העולם אלא בתוכו, אנחנו לא צריכים "לחפש את עצמנו" כי אנחנו נבראנו מושלמים כל אחד ואחד כמו שהוא בתוך העולם הקיים.

כאשר ביהדות מדובר על דרך ארץ קדמה לתורה, בדיוק לזה התכוונו, התנהגות של אדם מול אדם, כאשר קוראים את הכתבים הקדושים ליהדות, לנצרות, לאסלאם ולדתות אחרות ניתן לראות שכול הכתוב נשען על התנהגות אנושית ותו לא, אין אלוהות בכתבים (במאמר הקודם נכתבה הסיבה, לדעתי, ישנם "ניסים ונפלאות" בכתבים, ניתן להבחין שאם מסירים את מוטיב "האמונה" ומוטיב הניסים והנפלאות, הדברים הם בין האדם לחברו). פה הקאט'צ, האלוהות נמצאת באדם, אנחנו חלק מהאלוהים שלנו (איזה שיהיה), וברגע שאנחנו מבינים זאת ושואפים להשתפר, אנו ממצים את מלוא הפוטנציאל שלנו, את הכלים שהאל נתן לו להביא את עצמו לידי ביטוי.

כאשר אדם מחפש את עצמו הוא יוצא מנקודת הנחה שהעולם שלו הפנימי והחיצוני, אינו מה שהוא נראה, הוא יוצא מנקודת הנחה, שאלוהים או המציאות אינם איתו ועליו לשאוף להתקרב אליהם. אי אפשר להתקרב לאלוהים, כי אלוהים נמצא בתוך כל אחד מאיתנו, אי אפשר "להתעורר" כי אנו כבר "ערים", האלמנטים הללו מוטמעים בנו אם רק נחליט להביט בהם והדרך להביט בהם נכון מהווה מכשול כי רוב התפיסות הרוחניות יוצאות מנקודת של "חוסר".  חיפוש עצמי נוחל כישלון, מכיוון שאם אנו מחפשים דבר מה, משמעות הדבר שמושא החיפוש אינו בי. גם אם כאשר אנו "מחפשים דבר מה בעצמנו", אנו נכשל. כי אז התפיסה היא מעגלית, אם אנו צריכים להתעורר משמע אנו ישנים, ואם אנו טוענים שהתעוררנו משמע אנו ישנים, ואם אנו ישנים עלינו להתעורר (תפיסה מעגלית כמו רוב התפיסות האנושיות).

איך להימנע מהמילכוד של "האגו"



אחת הבעיות הגדולות של האדם הוא ה"אגו" שלו, בפסיכולוגיה מודרנית מדברים על האגו, באמונות שונות, בתורות, בדתות ובדרכים וטכניקות להארה, תמיד יש משפט, עלייך להשקיט את האגו שלך, עלייך להיפטר מהאגו שלך, האגו שלך הוא הדבר החוסם אותך מלהגיע ל-"הארה".

יש במשפטים הללו או בתפיסה הזו, שהאגו מהווה מכשול חצי אמת, האגו משמעו "לשייך דבר מה אליי". אני משייך את המציאות שאני חי בה אליי, אני משייך את ההצלחות שלי אליי, את המעשים שלי אליי, את מה שהשגתי אליי ואף נלווים לתפיסות הללו (שכולנו משתמשים בהם) כלים שונים. רגשות -  שמחה, עצב, שנאה, עלבון וכו'.

בעזרת הרגש אני יכול לחוש את התפיסות שלי, אני יכול לתת חיים למה שאני מאמין שנכון או שגוי. כתבתי שיש במשפט -  "להסיר את האגו" חצי אמת, כי האגו קיים בכדי לשרת אותנו, האגו הנו כלי, כלי לבקרה עצמית. כלי שביחד עם תחושת החוסר יכול לתת לנו "משוב" אודות מה שעלינו ללמוד, הרגשות שלנו מהוות נורות אזהרה אודות הדברים שעלינו ללמוד על עצמנו. לכן להסיר את האגו יהיה משמעו למות, או להיות "אדיש" כלפי הכול, גם שם נפלנו במילכוד כי הסרת האגו לא תוביל אותנו לתפיסה "נאורה" יותר של המציאות אלא לתפיסה מעוותת שתמנע מאיתנו לראות את המציאות כמו שהיא, וכמו כן תמנע מאיתנו את היכולת לבצע טעויות וללמוד.

האגו הוא כלי מעולה תשתמשו בו


לכן מה שאנו כן יכולים לעשות, לאמץ "ערנות", אם נהיה ערניים לתחושות שלנו, ולמקומות שמהם התחושות נובעות נוכל להבין טוב יותר את התפיסות העמוקות שלנו ובכך ללמוד איך להשתפר, איך להיות טובים יותר לחברים שלנו, למשפחה, לסובבים. הרעיון של להיות טוב יותר, הוא יותר מתפיסה של מהו טוב ומהו רע, הרעיון של "להשתפר" נובע מהתפיסה העמוקה שהפוטנציאל שלנו כבני אדם הוא בלתי מוגבל, ואין גבול ליכולות שלנו, עלינו להתרחב בכדי להבין זאת.

האגו הוא כלי מעולה לבקרה על עצמנו, "החוסר" הוא כלי מעולה המאפשר לנו לעשות טעויות וללמוד על ידי הטלת הספק בקיים. שני הכלים האלה שלובים אחד בשני, אם נוכל לקבל את עצמנו כמיוחדים, כי יש לנו תפיסה עצמית בניגוד לשאר הטבע, אך נוכל להימנע מ"לשייך" את הכול אלינו, נוכל ללמוד. אם נמשיך לתבוע את העולם כשלנו, נשאר תקועים ולא נוכל לבצע טעויות. הרי אם הכול שייך לנו והכול נברא בשבילנו, מה הטעם להשתפר ? הכול כבר כאן ושלי. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה